בית יולדות בתוך בית חולים? לא עובד בשבילי

גם כי אלך במגדל האישפוז, לא אראה

מי שנכנסת לבניין החדש של איכילוב, בריאה ובראש שקט, יכולה לקחת רגע להינות מהאדריכלות של ההיכל אליו היא נכנסת. כל בניין חדש ניכר שחשבו עליו הרבה ורעיונות רבים מגולמים בו, לא בהכרח באופן בו הוא משתלב עם הסביבה… אבל בהרבה אופנים שונים. קשה להכנס לבניין המדובר ולשמור על קור רוח, כאילו לא קורה דבר גדול מסביבך. אולי דווקא בגלל חוסר ההתאמה לסביבה בה הוא ממוקם. מרחוב שקט, ירוק ונמוך בניינים, את נכנסת דרך מדרגות אפורות וקצובות לבניין ישר, גבוה ביותר, הנישא בחדות אל השמיים. חלקו הקדמי של המבנה נתמך על ידי עמודים עגולים ורחבים, באותו צבע אפור ומנוכר של המדרגות.

הפליאה שמילאה אותי בפעם הראשונה בה הנחתי לעצמי להתרשם מהבניינים, הזכירה לי משהו אחר, מעולם אחר. כשעודדתי את הרגשות להמשיך ולצוף בי כל עוד אני מביטה סביב  בהשתאות, זה קרה. עברה בי צמרמורת, יראת כבוד, כזו שמרגישים בכניסה לכנסייה מפוארת, מוצלחת. אני חושבת שכנסיה מוכתרת כמוצלחת כאשר המבנה מעורר בך התרגשות, ותחושה חזקה שנכנסת כרגע לדבר גדול בהרבה ממך; אם ברור לך שיש גורמים לא אנושיים המעורבים במקום, הכנסיה עשתה את הדבר החשוב ביותר המוטל עליה- הנכיחה את האלוהי.

העובדה שמטרתה של אדריכלות קתדרלות וכנסייות למיניהן היא לעורר יראת כבוד, פחד והקטנה של האדם השוהה בה, ידועה וברורה; לכן לא מכנים את הכנסיה בית המאמינים או בית המתפללים. הכנסיה היא ביתו של האל, משכן הרוח שלו, מקדשו. כך היה שנים ארוכות, ברחבי העולם ובתקופות שונות, לא רק בנצרות. לעולם לא תשמעו את הנזירות אומרות "תרגישי בנוח, כמו בבית, הכומר מיד יגש אליך", בטח שלא בתקופה בה מושג הנצרות החל להתגבש ולהתגלם בבנייניו.

של מי הבית הזה?

שמעתי זה מכבר את הרעיון לכנות את בית החולים בית רופאים, ולא הייתי בטוחה שזה רעיון טוב. כאשר אני צריכה להתארח בבית חולים אני רוצה להרגיש מוזמנת, לא רק לשהות אלא להרגיש בנוח (מאמר של פרופ' בן קורן, מוסף הבריאות, הארץ, "מאושפזים ואושפיזין" 09/10/11  http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1518601 ). כאשר אני פוגשת את הצוות הייתי רוצה שיסביר לי פנים, כמו גם את טיב המחלה שלי, או מצבי הרפואי/ בריאותי (במקרה של לידה, למשל).

אכן, התקשורת עם רופאים בבית החולים ובכלל דומה יותר לתקשורת עם הכומר. באתי לבדיקה בה חשפתי את גופי ובעיותי האישיות ביותר, ולעיתים, אם הרופא טוב, גם את אורח חיי והיסטוריה משפחתית, ממש כמו בוידוי. בתמורה הרופא פותר אותי במרשם מלא מילים לטיניות כאילו אומר- תאמרי חמש פעמים "אווה מריה" וקווי לטוב. (צריכה אישר מחלה?)
'מה יש לי', 'איך זה קרה?' 'למה דווקא אני' ו'מה אפשר לעשות כדי למנוע?' נסתרות הן דרכי האל. התייעצתן פעם עם רופא לגבי בעיה שיש לכן מעט ידע לגביה, חוות דעת קודמת או אולי ידע מהאינטרנט, חס וחלילה? לרוב הם ירימו גבה וינזוף בנו "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור".

אני מקווה שרבות מכן קוראות את המילים האלו וממלמלות "היא ממש מגזימה… לא כל הרופאים כאלו" ואולי אפילו מריצות בראשכן כמה מקרים מלבבים של רופאים ורופאות שהיו נהדרים, ותמכו בכן יותר מכל אחות רחמניה. אשריכן. אך זה אינו הכלל. הרפואה המודרנית, במסגרת מסע צלב שהחל עוד בתקופת ההשכלה, שמה לה למטרה להיות הכוח העל- אנושי בו אנו אמורות לשים את מבטחינו ללא עוררין.  להתמסר, להוריד בגדים, לשכב, לשתוק, למלא פקודות, לשלם כסף ובעיקר, לתת כבוד.

הקנקן- מה שאת רואה זה מה שיש

המבנה המדובר, אם כך, מציג לראווה את האידיאולגיה הזאת, ומקדם את פני החולים ומבקריהם, הבאים בעת צרה לאחוז בקרנות המזבח. האם זו בהכרח מדיניות רעה? מה הבעיה עם מעט סמכות שתשרה ביטחון באנשים ברגעים הקשים ביותר שלהם?

הבעיה שלי היא ההנחה הסמויה שבתי החולים והרופאים בטובתי, לטפל בי כאדם. למעשה הם רוצים מטפל במחלה שלי, אני פחות חשובה. בית חולים זה לא דמוקרטיה, יש טיפול אחד עליו החליט הרופא, ואופן טיפול אחד עליו החליט הפרוטוקול, ואין בילתו. אם לדעתך הטיפול אינו מוצלח, את עלולה לקבל רעיונות משונים כמו לסרב לו. כדי שזה לא יקרה יש להביא אותך למצב של קיפאון, מנטלי ופיזי.

הדרך לקיפאון  טמונה במושג יראת כבוד. יראה היא מילה יפה לפחד, המייצג את החלק הפרימיטיבי במושג. פחד הוא מקדם של הורמוני סטרס ראשון במעלה. סטרס (עקה) הוא המצב ההפוך מרגיעה. כאשר אנו עומדות לעבור תהליך פיזי כלשהו, יהיה לטובתינו להיות במצב נינוח ושלו. הכל יכאב פחות, ומצבים בעלי פוטנציאל טראומתי לא יתפתחו לטראומות של ממש. במצב סטרס אנשים שונים מגיבים בדרכים שונות, אך רובינו נענים לסכמה הבאה: הלחם, ברח או קפא (FIGHT, FLIGHT OR FREEZ). המילה כבוד מיצגת את החלק הרציונלי יותר של המושג והיא המבטיחה לנו שבמפגש עם רופא, לא ננסה להלחם, ודאי לא לברוח, מתוך כבוד לרופא ולמעמד. התגובה הנותרת היא קפיאה. אני מתארת לעצמי שהיא מפורשת בבתי החולים כשיתוף פעולה.

אפשר לטעון שכאשר אדם חולה ויש לטפל בו מיד, גם אם זה כואב או לא נעים, זה צריך להעשות. ומפני שזה כואב ולא נעים, לפעמים זה צריך להעשות, איך לומר, לא בהסכמה מלאה. נניח.

וכאשר אשה באה ללדת? עכשיו המצב הופך אבסורדי לחלוטין.

1. אשה יולדת יודעת טוב יותר מכל איש צוות מה מצבה ואין צורך "לתחמן" אותה לכדי טיפול נגד רצונה, (פרט למקרים קיצוניים אותם אני מכלילה תחת "אדם חולה " ולא תחת "אשה יולדת").
2. סטרס ידוע כמעכב לידה מספר אחת. עיכוב בלידה הוא הגורם העיקרי להתערבויות בלידה שהן הגורם העיקרי להתערבויות נוספות (תופעה המוכרת בשמה הפסטורלי "מפל התערבויות"). מצב כזה מגדיל את הסיכויים ללידה לא נעימה עד טראומטית, וסיבוכים בעלי השפעות רפואיות לטווח קצר וארוך.
3. גם הסטרס כשלעצמו מגדיל סיכוי לחווית לידה טראומטית שהיא עוול לאם ולילוד אך גם עלולה לגרור דיכאון אחרי לידה. אשה במצב כזה היא לא רק אומללה אלא גם נטל על משפחה ומערכת הרפואה ולעיתים אף הרווחה.

כל אלו נשמעים כמו סיבות טובות לא ללדת בבית חולים, אך באופן מפתיע המסקנה שלי היא אחרת. נשים בוחרות ללדת בבתי חולים ממגוון סיבות והקריאה שלי היא לבתי החולים דווקא. קחו את מענק הלידה המכובד שאתם מקבלים מביטוח לאומי על כל לידה, ובנו לנו מקום חמים, נעים, מזמין ואינטימי ללדת בו (אם אפשר חלון לנוף). תודה.

סרטון בנושא