ב- 5/5 חל יום המיילדת הבינלאומי. זהו יום חג עבורי, כאשה, כדולה וכפמיניסטית. המיילדות היא אחת מנקודות המפגש היפות ביותר בין רוח וחומר בחברה האנושית. הליווי שמיילדת מעניקה לאשה בהריון, בלידה ואחריה, ולאדם ברגע כניסתו לעולם, הוא בעל חשיבות מכרעת, מבחינה גופנית ובעיקר רוחנית.
לפני כמה חודשים דיברתי עם חברה טובה, ד"ר זוהר וימן קלמן, חוקרת בתחום השירה, לגבי השאלות הרוחניות שמתעוררות בי עם הקרבה ללידות. דברנו על טקסטים וטקסים יהודים, ושאלתי אותה עם היא מרגישה שיש בטקסטים דתיים אמת או תשובות לשאלות רוחניות. התשובה שלה הייתה מפעימה , "אני לא חושבת שיש שם יותר אמת מבשירה או בלידה" היא אמרה.
אותה התרגשות עולה בכל פעם אני קוראת בספרה של אדריאן ריץ' "ילוד אשה". ריץ', פילוסופית ומשוררת פמיניסטית מופלאה, מתארת שם את ההיסטוריה של המיילדות. כמו כל היסטוריה, יש בה לא רק ידע על העבר, אלא גם תובנות על ההווה. תובנות על מהות הלידה והנשים שבחרו לקחת בה חלק לאורך השנים. היא מתארת את המיילדות כבעלת איכויות כגון אוטונומיה על הגוף וסודותיו, הבנה מעמיקה בדקויות המרכיבות אותו, תושיה ויצירתיות, מעוף ועוצמה. כנגד כוחות שונים הפועלים בעולמינו, היא מציעה אנושיות.
לפני שנה ליוויתי את יסמין (מקס) ששון, חברה יקרה, בתקופת סוף ההריון. אחרי הלידה, היא כתבה טקסט עשיר ונוגע ללב, בהשראת אדריאן ריץ', המשוררת האהובה עליה. הטקסט שונה מאוד מכל מה דבר אחר שאני מכירה פרי עטה של ששון; חוקרת מדיה, קולנוע וספרות. לשמחתי, היא החליטה לפרסם את הטקסט לקראת יום המיילדת הבינלאומי, והנה הוא כאן לפניכן.
הו, אדריאן – או זרם תודעה הורמונלי לחלוטין יסמין (מקס) ששון
המנטרה שאני מדקלמת לפני השינה, בימים האחרונים בבית החולים היא "ד"ר אורן היתה היפה בנשים" זה מה שעזר לי להרדם במהלך השהות במחלקה לאחר הלידה עת הענקתי לרופאה שם בדוי. זאת הפעם הראשונה שאני מעבירה טקסט בצורה כזאת, והפעם הראשונה שאדבר כאן על משהו שאינו קשור לייצוגים קולנועים או טלוויזיונים, ואתחיל בציטוט של אדריאן ריץ' בילוד אשה על התמודדות אמהית.
"בעבור האם פירוש הדבר לא רק התמודדות עם הדימויים המפחיתים בערכן של הנשים בספרי הילדים, בסרטי הקולנוע, בטלוויזיה, בכיתה. פירוש הדבר, שגם האם מצדה מנסה להרחיב את גבולות חייה. הסירוב להיות קורבן: וזו רק ההתחלה." (283)
הצירים התחילו ב-4 במאי באותו יום כותבת אדריאן ריץ' את החלק האחרון של "הרזלות הכחולות" ארבעה במאי 1969 השיר השני שלה שהכי אהוב עלי. (מתוך הספר " דם הוא רעל קדוש" מאנגלית גיורא לשם עמ' 33)
"כאב עשה אותה לשמרנית.
במקום שנגעו בבשרה הגפרורים היא עונדת צלקת.
המשטרה מגיעה עם שחר,
כמות וכלידה.
עיר תאונות, מפתך האמיתית
היא הסבך של כל עורקי חיינו.
הרגע שבו רגש חודר לגוף
הוא פוליטי. המגע פוליטי.
לפעמים אני חולמת שאנחנו צפים במים
יד ביד ושוקעת בלא מורא."
אמא לוקחת אותי לים, אני מקווה שאצליח לעבור קצת על "ילוד אישה" של ריץ' שידעה יותר מכולם לנסח את העובדה כי כולנו ילודי אישה. אני מעלה לפייסבוק את התמונה שצלמה אחותי, אני עם כוס קפה יפה ביד, בוהה בים, שעון הסטופר שעוד לא משמש אותי בריצה על יד ימיני אם אשכחו בדרך לבית החולים, אשכח לספור את תדירות הצירים, אני תוהה אם התמונה אינטימית מדי, כשיותר מדי חברות וחברים עושים לייקים ומגיבים – לו הייתי יודעת שאכתוב טקסט כזה.
אני אומרת לאמא שלי, שהשיר שאני (כמעט) הכי אוהבת נכתב היום לפני כך וכך שנים, וחייבת ללדת היום, אמי מנסה להתמודד עם המשפט הזה, במהלך ההכנות לשבת, והציפייה הדרוכה לכל רגע שיכול להפתיע, המחשבות שלי להתאים בין שיר של אשה משוררת, יוצרת חלוצה פמיניסטית כמו אדריאן ריץ' זר לה. ומזכיר לי צטוט נוסף:
"האישה הפעילה, או האמנית, שמוצאה ממשפחה שבמוקדה ניצבת האם, עשויה לחוש ממילא, שאמה אינה יכולה להבין ללבה ולנפשה, ואינה יכולה להזדהות עם צווי חייה; היא עשויה לחוש, שאמה היתה מעדיפה בת פשוטה ובנאלית יותר, או בן." (ריץ' 265)
אבל זה לא לגמרי מדויק, היא לוקחת אותי לשתות קפה בים לפני שבת. ואני מחפשת בספר עוד תאריכים של כתיבת שירים, כדי למצוא רגעים מכוננים וחוזרת למשפט שהדגישה במקור המשוררת: הרגע שבו רגש חודר לגוף הוא פוליטי. המגע פוליטי.
אני מסתובבת במהלך למודי עם קלסר עליו כתוב, הרגע בו רגש חודר לגוף הוא פוליטי, המגע פוליטי. הא' ב' הפמיניסטי אם תרצו, אני נושאת אותם עמי לכל הרצאה וחדר, ולאט לאט במהשך למודי מכירה את "ההטרוסקסואליות הכפויה והקיום הלסבי" ואת "ילוד אשה".
במהלך ההריון קראתי ספרי ריצה, כולם מאת גברים וכל צעד וצעד מתלווה בדרך החדשה הזאת, בריצה של בדידותן של הרצות למרחקים ארוכים, של הכותבות למרחקים ארוכים, של האוהבות למרחקים ארוכים.
אדריאן ריץ' מלווה אותי בתחנות שונות, כתיבה אקדמית, מסות שירה – שאת כולן אפשר למצוא כמו הרצף הלסבי שלה, ברצף האדריאן. השם עם הצליל שאומר הכל- אני מבקשת לכנותה אדריאן, היא מלווה אותי במספיק תחנות שארגיש בנוח לכנותה בפירסט ניים. פגשתי פעם חתולה ירושלמית בשם סימון על שם סימון דה בובאר, וכשמצאתי את החתול שלי, קראתי לו אדריאן. הוא אהב לישון במרפסת הדירה הישנה צמוד למחזיק העיתונים עליו היתה תמונתה של אדריאן.
השיר שאני הכי אוהבת, ומקדישה אותו מדי פעם לחברות בימי הולדת, שיר שזועק בשמי פערים קהילתיים בין יהדות לקוויריות, שזועק בשמי שמתוך אותה יהדות יצאה אדריאן לכל מאבקיה החברתיים. על הצטלבות זהויות, במאבקה של מי שנמצאת על הרצף הלסבי, פמיניסטי, "יום כיפור 1984"
"מהו יהודי בבדידות
מה פשר הדבר לא להרגיש בודד או נפחד
הרחק מעצמך-ובשרך או ממי שקראת עצמך-ובשרך?
מהי אשה בבדידות: אשה או גבר קוויריים?
ברחוב הריק, על החוף הריק, במדבר
מה בעולם הזה, כפי שהוא יכול להיות פישרה של בדידות?
(בטקסט המקורי משתמשת ריץ' במונח קוויר, בתרגום לעברית מופיע הומואים, אני חוזרת לנוסח הקווירי) וממשיכה:
[…] שלושת אלפים מילין ממה שקראתי פעם בית
אני פותחת ספר לחפש שורות שאני זוכרת
על פרחים, משהו שיקשור אותי לחוף זה כשם שלילכים
בחצר הכניסה קשרו אותי בעבר […]
להרחיק נדוד מעצמך-ובשרך או ממי שקראת עצמך-ובשרך
לשמוע נוכריות קוראת לך ממרחקים
וללכת באותו הכיוון, זמן רב והרחק, בלא לחשב סיכון
ללכת ולפגוש את הנכרי בלי פחד או נשק, בלא הרהור במגן
(היהודי בדרך המהמורות קפואת הקרח בליל חג-המולד
מפלל ליהודי אחר
האשה בצללי הרחוב המתעקלים בכעור: הלואי שיהיו
אלה צעדיה של אשה; כאילו היתה יכולה להאמין באל של נשים)
מצאו אנשים כמוכם. מצאו אחרים
הסכימו שלעולם לא תנטשו זו את זו.
הבינו שכל מחלוקת בקרבכם
פרושה כח למי שרוצים לכלותכם.
בקרבת המרכז, בטחון; בקרבת השולים, סכנה.
אך יש לי ספור בלהות: אני מנסה לומר
כי לחיות עם בני עמי הוא יחולי היקר ביותר
אך אני אוהבת גם נוכרים,
אני הכמהה להתבדלות
שומעת את עצמי מגמגמת את המילים הללו
לגרועים שבחברי ולטובים שבאויבי
האורבים לשגיאותי בדקדוק
לשגיותי באהבה.
זה יום הכיפורים; ובני עמי, האם הם מוחלים לי?
לו ידע ענן בדידות ופחד, הייתי אני הענן הזה.
לאהוב את הנכרי, לאהוב בדידות – הכותבת אני על סתם זכות
על הסחפות מן המרכז, משוכה אל השוליים,
זכות שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו בעולם כמות שהוא,
אנחנו השנואים כהיותנו בני מיננו: הומו שהושלך אל הנהר
הקפוא, אשה שנגררה ממכוניתה התקועה
אל הרים מוכי אובך, נאנסה ונשחטה
מלומד צעיר שנורה ליד שערי האוניברסיטה בטיולו בערב קיץ ,
לשוא כל עיטוריו ומחקריו, אין מה שיציל את עורו השחור
יהודיה שהשלתה את עצמה שנחלצה מהשבט, מדיני
נידויה מן הכלל, הגברים קדושים מלגעת בידה:
יהודיה שהפנתה עורפה למדרש ומלמצווה (ובכל זאת
עונדת ח"י על שרוך בין שדיה) נוסעת בגפה בטרמפ
ונגלית לרגלי המצוקים כשצלב-קרס חרות על גבה
(מתה כלסבית או כיהודיה?)
(1985-1984)
אני מסתכלת על מדפי הספרים שלי, ויש ספר אחד שנעדר ממנו בהפגנתיות – ומכיל את הגרסא בעברית ל"הטרוסקסואליות הכפויה והקיום הלסבי" – המקראה "מעבר למיניות". בטקסט נמצא המשפט המכונן בו מסבירה ריץ' את הביטוי "הרצף הלסבי" : במונח הזה היא כוללת: "טווח- העובר בחייה של כל אשה ואשה ולאורך ההיסטוריה- של התנסות המתאפיינת בהזדהות נשית; לא רק את העובדה שאשה התנסתה במגע מיני גניטלי עם אשה אחרת או חשקה במודע במגע כזה" (87).
קצת מצחיק בהתחשב בעובדה כי אני פעילה בקבוצת הקריאה ובכנס סקס אחר כבר מספר שנים. אך עדיין אני מבקשת להזכר במקום בו ארון הספרים נשאר בארון. כלומר, במקום בו קשה עד כמעט בלתי אפשרי להניח מקראה וורודה מנצנצת על מדף הספרים בגאווה. להזכר ברגעים בהם מקראה וורודה או ספרות גאה אינה מונחת באופן מובן מאליו על המדף, אלא נאלצת להסתתר. לזכור שיש עדיין א/נשים שאינן יכולות להניח ספרים גאים בארון הספרים שלהן. לזכור זאת, גם כשאני יכולה להשטתות עם אמי על תאריכים בהם כתבה ריץ' שירים וכמה מתאים ללדת בהם (ולזכור מבלי להגיד לה, שהיה זה אותו חוף נסתר בבת-ים, בו הציעה לי מיוזמתה בזמנו, שאם רק ארצה תתמוך בי בהבאת ילד לעולם) לזכור שלמרות שכל הכתיבה האקדמית המכוננת שלי נמצאת במקראה, שפעם חששתי מלהניחו במדף הספרים בחדר נעורי, גם עכשיו כשאני במקום (הפריבלגי?!) שבו אני יכולה להגיד לאמי, רגע לפני הניתוח (שמעטר אותי בפירסינג יפה בבטני) כשהרופאה משתמשת במטאפורות מעולם הריצה, "כמה יפה הרופאה"..
והצירים ממשיכים, ואני חושבת על כל הנשים שאני רוצה להודות להן שהכירו לי פן ביצירתה של אדריאן; ענת, עמליה,תום. והייתי רוצה לדבר על יילוד אישה, כך שאתן לסיון קרמני, שליותה אותי בהריון לדבר מנקודת מבטה. במשך שנים הספר התקשר אצלי במיוחד בפרק "לידה מנוכרת" ואדריאן שמסבירה לנו כיצד הרפואה הפכה את הלידה מנוכרת לעצמה. ואני חושבת שבהקשר זה אני רוצה לזעוק שאם יש "סקס אחר" אז יש גם "לידה אחרת" אפילו בבית-חולים וחשוב לי להודות לנשים שליוו אותי במהלך הלידה, לעדי, נעמי, שירה המיילדות ד"ר יעל, וד"ר אמיר שהזכירו ממש כמו משנתה של אדריאן בילוד אישה, כי כאשר הנשים הנכונות עוסקות במלאכה, בנס והשגחה אלוהית הן הצליחו להפוך זאת ל"חוויה של העצמה נשית" כפי שאמרה לי אחת המיילדות במהלך השהות עצמה בחדר הלידה, עת אחת הרופאות היפות משוחחת איתי על ריצה.
ריץ', אדריאן. ילוד אשה. תרגום: כרמית גיא הוצאת עם עובד. 2006
ריץ, אדריין. "דם הוא רעל קדוש" תרגום: גיורא לשם. הוצאת קשב לשירה 2002
יסמין ששון
https://sites.google.com/site/maxyasmin/
maxyasmin@gmail.com
סיון קרמני, דולה 